בתם של מזל ושלום איטח. נולדה ביום ב' בסיוון תשמ"א (4.6.1981) בחיפה. אחות לאלינור ושלומי.

עינב גדלה בטירת כרמל. היא למדה בבית הספר היסודי "דגניה" ביישוב, והייתה תלמידה טובה, אהובה על החברים והמורים. נרתמה לעזור לחברים ולכל מי שנזקק לכך. את לימודיה בחטיבת הביניים והתיכון סיימה בבית הספר "שיפמן" בטירת כרמל והייתה תלמידה מצטיינת.

עינב הייתה ילדה שהסבה נחת להוריה. מכבדת, מלאת אהבה, מאושרת, שמחה וחייכנית, עם לב ענק ופני מלאך.

ביום 8.12.1999 התגייסה לצה"ל ושירתה בחיל הים.

אחרי שירות החובה המשיכה לשירות קבע. עינב ביצעה את כל שירותה הצבאי בתפקידי משאבי אנוש בזרוע הים.  הייתה נגדת מצטיינת, ראשונה במדרג באופן עקבי ותמיד זכתה לאחוזון מאה, מקום ראשון עקבי בכל המערך בכל שנה. היא זכתה בתארי הצטיינות מספר פעמים, לרבות קיצור דרגה בנוהל אלוף.

עינב שירתה במספר בסיסים, בהם רמת גן, עתלית ומרכז ההדרכה הימי.

בשנת 2009 עברה לתפקיד נגדת משאבי האנוש של זירת אשדוד בחיל הים, יחידה לוחמת, בה זכתה להערכה רבה. בשנת 2011 עברה לתפקיד מפקדת ימ"מ – יחידת המילואים של זרוע הים. בהמשך עברה לתפקיד נגדת השלישות של בסיס ההדרכה של חיל הים – תפקיד אותו ביצעה עד נפילתה.

עינב ראתה בתפקידה כאשת כוח אדם שליחות, ושילבה בין הרצון לסייע לכולם מחד, לבין מקצועיות וחוסר פשרות מאידך. עינב טיפלה באלפי אנשי קבע, חיילים ומלש"בים (מועמדים לשירות) לאורך השנים, בסבלנות ובאכפתיות. הייתה מפקדת נערצת, אשר גידלה דורות של פקודים שנצרו בליבם את הערכים שהקנתה להם.

היא נישאה ליובל פלד ולזוג נולדו ארבעה ילדים: ליאם, דניאל, והתאומים אימרי דוד ורומי. לאחר נישואיה ולידת הילדים הפכה המשפחה למרכז חייה, בצד הקריירה התובענית. הדבר החשוב ביותר בחייה היו ארבעת ילדיה, וכל החלטה שקיבלה הייתה בראי טובתם. לפיכך, הבילוי המועדף עליה היה חופשות וטיולים משפחתיים.

עינב הייתה אדם של אהבה ונתינה ששאפה להשפיע ולעשות טוב. היא הייתה מעורבת מאוד בחיי הקהילה במקומות בהם התגוררה, הייתה לה מודעות לשכבות החלשות בחברה והיא דאגה להעניק להם מזמנה ומכספה ולתרום בשקט ובצנעה.

הייתה פעילה גם בוועדי ההורים במסגרות החינוכיות של ילדיה וקיוותה לעסוק בחינוך ילדים לאחר שתפרוש מצה"ל. האמינה בדברי יאנוש קורצ'אק: "כל ילד זקוק למבוגר אחד שיאמין בו", ואהבה לצטט אותו.

עינב אהבה גם את ההנאות הקטנות בחיים – ישיבה בבית קפה, קניות, סרט או ספר טוב ושיחות נפש.

בסוף 2023, סמוך לתחילת המלחמה ב-7.10, עינב אושפזה לניתוח שאחריו ניהלה קרב אמיץ על חייה במחלקת טיפול נמרץ בבית החולים.

רב-נגד עינב פלד נפלה בעת שירותה ביום ה' בכסלו תשפ"ד. (18.11.2023) בת ארבעים ושתיים בנופלה. היא הובאה למנוחות בבית העלמין הצבאי בחיפה. הותירה אחריה בעל, שלושה בנים ובת, הורים, אח ואחות.

יובל בעלה נפרד ממנה במילים: "נבי, אהובתי, אין לנו חרטות. נפרדת מאיתנו עם חיוך על השפתיים, היית מאושרת, היית באמת מאושרת. עשית אותי בן אדם טוב יותר. אני עומד כאן בזכותך! הצעתי לך נישואין חמישה חודשים אחרי שהכרנו, כי כשמוצאים מישהי כמוך, וצר לי, אין עוד מישהי כמוך, לא משחררים לעולם...

נבי, אהובתנו, תנוחי עכשיו, למרות שאף פעם לא נחת. אנחנו מודים על כל רגע איתך, ואוהבים אותך עד סוף הימים... אומרים שיודעים להעריך משהו באמת רק כשאתה מאבד אותו. אבל זה שטויות! כי אנחנו ידענו להעריך! כל בוקר אמרנו תודה על מה שיש לנו. כל יום אמרנו תודה על הילדים המדהימים שלנו, על המשפחה, על העבודה, על החיים. ידענו להעריך, וכל כך הודינו על האהבה שלנו שרק התעצמה מיום ליום."

עוד כתב יובל, במלאת שנה לנפילת עינב: "למדתי דבר או שניים בשנה האחרונה, למדתי שאין תשובה טובה לכל השאלות, למדתי על כוחה של משפחה, מיהם חברי האמת, על חוזקות שלא ידעתי שיש לי, על זה שגם אני יכול להישבר.

אבל יותר מכול למדתי שאני כבר לא יכול לדבר אלייך כאילו אין אף אחד אחר בעולם, כי את לא רק נבי שלי, את עינב של כולם.

את האמא של הילדים שלך, שכל כמה ימים, כל אחד בתורו מחפש אותך או מתפרק בכמה הוא מתגעגע אליך. את הילדה של ההורים שלך, שאת הכאב התהומי שלהם אין לי שום דרך להתיימר להבין. את אחות, את דודה, את כלה, את גיסה, את חברה, את מפקדת, ולכל אחד יש את העינב שלו. את עינב של כולם.

פגשתי השנה חיילים שלך מלפני עשרים שנה שבוכים כאילו איבדו את אמא שלהם, פגשתי חברות שמרגישות שאיבדו אחות, פגשתי אנשים שלא הכרתי ולכל אחד יש סיפור עלייך, איזו התכתבות, איזו תמונה. אבל לכל הסיפורים יש משהו אחד משותף, משפט אחד שחוזר בכולם – 'אתה לא מבין כמה עינב עזרה לי'...

זו את, נוגעת בכולם, באנשים שאת לא מכירה, כאילו הם המשפחה שלך.

אז מי אני שאגיד לך כאן, נבי אהובתי, כאילו את רק שלי בעולם. את עינב של כולם."